ארון הספרים היהודי – ספרים עבריים על יהדות והשפה העברית

המאמר נכתב ע"י: הרצל ובלפור חקק

בשנים האחרונות עולה שוב ושוב שאלת זיקתנו אל 'ארון הספרים היהודי', מושג שטבע הסופר חיים הזז. המושג טעון ועשיר, המקיף את מלוא עושרה של התרבות היהודית לדורותיה. בעידן של שינויים מהירים ואתגרים זהותיים, חשוב לבחון את משמעותו של מושג זה ואת תפקידו בעיצוב זהותנו התרבותית והלאומית.

המקור והמשמעות של "ארון הספרים היהודי"

הביטוי "ארון הספרים היהודי" נטבע על ידי הסופר חיים הזז, כפי שמובא בספרו של גרשום שלום, "דברים בגו". שלום מספר על הלילה האחרון של ברל כצנלסון, שם מובאים דברים על הזז שאמר לברל: "יש ארון ספרים יהודי, ואני רוצה להיות בתוך הארון הזה, לא חשוב לי מה אומרים הבריות היום." הזז ראה את יצירתו כחלק מאותו רצף תרבותי היסטורי ארוך, המשתרע מהמקרא ועד ימינו.

בשונה מהגישה המצמצמת שראתה בארון הספרים רק את ספרי הקודש, חיים הזז יצר את הביטוי הזה בראייה מקיפה ורחבה יותר: ארון המכיל את התרבות היהודית והעברית על כל רבדיה ותקופותיה. זוהי תפיסה הרואה בספרות היהודית לדורותיה יצירה אחת מתמשכת ומתפתחת, שכל דור מוסיף לה את חלקו הייחודי.

תרבות נבנית נדבך על נדבך

תרבות היא מושג שניתן להבינו רק בפרספקטיבה היסטורית. רק מי שחי את ציר הזמן, חווה את המושג 'תרבות'. תרבות נבנית נדבך על נדבך לאורך הדורות, כאשר כל דור מוסיף את פרשנותו ויצירתו הייחודית. הדילמה של כל יוצר בכל דור אינה קלה: האם להשליך את ירושת הדורות, או לשמר אותה? ואם להיות המשך לירושה זו, איזה המשך ראוי להיות?

ליוצרים העברים הייתה השיבה לעברית, למרבה האירוניה, סוג של מרד מוסווה. הזהות העברית נתפסה בעיני חלק מהאבות המייסדים של הציונות כסוג של מרד ובריחה מן הזהות היהודית. בצירוף המילים 'להיות עברי' הייתה התרסה כלפי המושג 'להיות יהודי'. אך היום, יותר ויותר מתברר שהציונות לא הייתה מרד לשמו, אלא באופן דיאלקטי מרד לשם המשך.

הספר הנצחי בילקוט – חשיבות הטקסט היהודי

היום מתקיים תהליך דיאלקטי בתרבות הישראלית: המרד הגיע להשלמתו, והציונות מתברכת בשיבה אל המקורות היהודיים, ולו גם כמקורות המייצגים תרבות ולא בהכרח דת. האוריינות המילולית שימרה את הזיכרון היהודי לאורך אלפי שנים. הטקסט הכתוב שמר על שרידות זהותנו כאשר עמים אחרים נכחדו בצאתם לגלות.

כפי שכתב הרב יונתן זקס: "יהודים דיברו יידיש כאלף שנה. הם איבדו את השפה בתוך דור אחד, כשבחרו שלא להנחיל אותה לילדיהם. אם לא נלמד את ילדינו מדוע אנחנו כאן, בארץ זו, עם המסורות הללו, ואיך קרה שהארץ הזאת קיבלה את דמותה, אנחנו עלולים לאבד חלילה גם את החירות בתוך דור אחד."

להישאר על הרציף – רציפות ספרותית ותרבותית

כיוצרים הכותבים עברית נשענים על רצף של טקסטים עבריים החל מנקבת השילוח והכתובות הקדומות, דרך כתבי הקודש, ספרות התורה שבעל פה, המדרשים, שירה והגות של ימי הביניים, ועד הספרות המודרנית. זוהי ירושה כבדה מאוד, אך גם עשירה באופן בלתי רגיל. המורשת עוברת בשלשלת של מסירה מדור לדור, כאשר כל דור יוצר מדרש משלו על תרבות הדורות הקודמים.

התחדשות העברית בדורנו התרחשה הן בהפיכתה לשפת דיבור טבעית והן בהמשך היצירה העברית, שאינה מוגבלת רק לספרות דתית. שפה מדוברת וחיה, שפת היצירה ושפת הלימוד במוסדות החינוך, העברית הפכה לחלק מהגניאולוגיה התרבותית החוצה את הזמנים מהעבר הקדום ועד ימינו.

תחיית העברית והמהפכה הציונית

לזכותה של הספרות העברית ניתן לומר שהיא הקדימה את הציונות המעשית. הסופרים העברים הלכו תמיד לפני המחנה, כאשר ספרו של אברהם מאפו "אהבת ציון" (1853) הקדים את תהליך שיבת ציון. הציונות יצרה מרד בתפיסה היהודית הפסיבית, אך היה זה בפועל תהליך דיאלקטי: מרד לשם המשך והתחדשות.

אליעזר בן-יהודה מילא תפקיד מרכזי בתהליך הכמעט סיזיפי של תחיית הדיבור העברי כשפת היומיום. הוא חייב את משפחתו לדבר רק עברית, ובמפעל הגדול של כתיבת מילון העברית החדשה, הוא נשען בעקביות על כל אוצרות העברית בכל הדורות, והכניס לשימוש יומיומי מילים שהתקיימו בעברית לאורך ההיסטוריה.

החיוניות של ארון הספרים היהודי בעידן המודרני

החיוניות של ארון הספרים היהודי, תוך שמירה על רציפות והמשכיות, היא התשובה החדה ביותר לטענות שהיהדות התאבנה והתנוונה. ההיסטוריון ארנולד טוינבי טען שהיהדות היא "שריד מאובן" מן העבר ללא חיוניות וסיכוי להמשכיות. אולם המציאות הוכיחה את ההיפך – העם היהודי חזר לארצו ולשפתו, והספרות העברית המתחדשת היא הוכחה חיה לחיוניות ולהמשכיות.

הכתובים העבריים לאורך הדורות מתחברים בקשר של רציפות והמשכיות, של שיח בין-דורי. עלינו לתת לרציפות של העברית להוביל אותנו ולהימנע מקטיעת הרצף התרבותי. פרופ' אליעזר שביד כתב: "היהדות מוצגת על ידי ארון ספריה כספרות שביטאה ופירנסה את חייו של העם לאורך הדורות. כיצד מזדהים על ידה? על-ידי כך שלומדים אותה, מפנימים אותה כזיכרון, ושואבים ממנה תכנים ליצירה עצמית במחשבה ובאורחות חיים."

סיכום: שמירה על הרצף התרבותי

ארון הספרים היהודי הוא לא רק אוסף של טקסטים עתיקים, אלא מסלול חי ומתחדש של זהותנו התרבותית. כל יוצר המתכתב עם המסורת מוסיף נדבך חדש לבניין התרבות העברית והיהודית. הזיקה אל ארון הספרים היהודי אינה בהכרח דתית, אלא תרבותית והיסטורית – היא מאפשרת לנו לחבר בין העבר לעתיד, ולהעניק משמעות עמוקה ליצירה העברית העכשווית.

העגלה הריקה והעגלה המלאה – שתי דימויים המסמלים את המתח הקיים בתרבות הישראלית. אך ככל שאנו מתקדמים בהיסטוריה שלנו, מתברר שהדרך הנכונה היא לא של בריחה מהמורשת או של התבטלות בפניה, אלא דרך של שיח מתמיד, התחדשות ויצירה, המשתלבים ברצף הגדול של התרבות היהודית והעברית לדורותיה.